הכל התחיל בתום

אני לא שותה קוקטיילים עם שמות, אדרבא קוקטיילים עם מטריות, קוקטייל טוב לא צריך הגנה מפני הגשם. אבל, ותסלחו לי פה ברמנים וברמניות ותיקים, אני אוסיף לכל דבר קרח ואזרוק אותו לבלנדר, בהתחשב בנסיבות. חוף, שמש ומשהו אלכוהולי קר ביד,  הם השילוש הקדוש לכל חופשה מוצלחת. והנה כאן בדומינקה הרפובליקנית, אני לא מצליח לברוח משמות שנותנים לקוקטיילים. אולי זה בגלל שהכל כאן על בסיס רום, בסיס איתן לכל הדעות, וכדי לא להתבלבל נותנים בהם סימנים. אולי זה בגלל התיירים שרוצים לחוות חוויה אקזוטית בכל דבר, דבילים. כך או כך, זה מטריף אותי. להלן כמה דוגמאות; קובה ליברה (רום וקולה), סנטו ליברה (רום וספרייט), פני ריפר (רום ומיץ אננס) מוחיטו (רום, נענע וליים), פינה קולדה (רום, מאליבו ומיץ אננס), דאקירי (רום ואיזה מיץ שבא לכם) קריבי שחור (רום וקלואה), ועוד. שמים לב למוטיב החוזר? טום קרוז אמר את זה הכי טוב בקלאסיקה של כל הזמנים קוקטייל     ”Bitch!, why didn’t you just say a Rum and Coke” .

תמיד היה לי חלום לעבוד בבר בקאריביים כמו טום.
יהיו לי משפטי מחץ ואני אוכל לזרוק גפרור דולק לשאפה בביקיני על הבר. ואז מישהי תרוץ בצעקות ותבקש עזרה, ואני אקפוץ מעל הבר ואפגין את מה שלמדתי בקורס עזרה ראשונה בצבא, ובזמן שאני מטפל בחברה שלה אפלרטט איתה, אלא עם כן החברה שווה יותר, ואז בלאגן. אני ארגיע אותן ואעלה אותן על אמבולנס לבית חולים ואחזור למקומי בבר. שם אספר, בפסון כמובן, על איך הצלתי אותה ועל איך זה שום דבר, ראיתי דברים הרבה יותר קשים בצבא. “יפה תישאר איתנו, יפה תישאר איתנו”. זה מה ששמעתי כשהשכיבו אותי בתוך תעלת השקיה והורידו ממני את הבגדים כדי להבין ממה נפגעתי. אני מצידי חשבתי שלא קרה לי כלום חוץ ממשהו ברגל. אני נזכר בזה וצוחק, בולע רוק וממשיך.

בחזרה לבר על החוף. יגננו מוזיקת קאליפסו מעצבנת ואני אלבש חולצת הוואי מטופשת. אח, החיים הטובים. בינתיים אני מסתפק בקפה קר, בלי קרח כתוש ובלי בלנדר. סה לא וי. בטיול הבא שלי אני מתכוון לקחת איתי שייקר ובלנדר, ואולי אפילו מסחטת מיץ. בשנים האחרונות פיתחתי הרגל מוזר של לשתות מיץ ירקות בבוקר. סלק, תפוזים, רימון וסלרי. תוסיפו לזה קצת נענע וצ’ילי אדום טרי, ואתם עפים. קחו את המילה שלי על זה.

בואו נתחיל בתום. את התום אני מכיר מאז שהיה בן שש. חמש שנים מפרידות בינינו והוא בעצם החבר הכי טוב של אחי הקטן אמוץ, מנחם תרגע, והנה אני ותום עם השנים נהינו חברים טובים בעצמנו. כשאני חושב על זה, תום היה השותף שלי ברוב הפסטיבלים באנגליה. השנה הזו, זו השנה החמישית ברציפות שאנחנו נוסעים לפסטיבל רידינג באנגליה. הישג ברשים לכל הדעות. תום הוא זה שהצית את כל הסיפור הזה של להגיע לכאן מלכתחילה. הכל התחיל בטלפון. “פנצ’ו איפה אתה?” הסבר קצר, כולם קוראים לי פנצ’ו. זה התחיל עם אמא שלי כשהייתי ילד קטן שהייתה קוראת לי הרנצ’ו פנצ’ו ועם השנים נשאר רק פנצ’ו. “אני בדרך אליך” תום המשיך, ושעה אחר-כך כבר ישבנו בבר בתל-אביב לוגמים פרנט ברנקה ומקנחים בגינס. “החלטתי לטוס” הוא אומר לי, “למקום עם ים, שמש וספרדית. אתה בא?” אני לא אשקר לכם, לא עניתי מיד בחיוב, זה לקח לי יומיים. אבל הנה אנחנו כאן. כל אחד עם המטרה שלו, עם הבריחה שלו, ועם הספרות שלו. אם הייתי צריך לבחור שלושה דברים לתאר בהם את התום הייתי בחור ב: אוהב אורז, לא מסוגל לשבת במקום ולו לרגע אחד, ותמיד חיובי. הוא כמובן יגיד שאני מגזים או טועה, אבל הוא יסכים עם האורז, הוא ממש אוהב אורז, ורטבים. המון רטבים. לשבת לאכול איתו זה ממש חגיגה של צבעים וטעמים בבקבוק. קטשופ, חרדל, צ’ילי חריף, צ’ילי מתוק סויה, פלפל שחור וכל מה שזמין מולו באותו הרגע. כל נגיסה תלווה ברוטב אחר. הוא גם ממש אוהב מרקמים מוזרים ושילובים בין קר וחם. עדיין לא הצלחתי להבין מה ואיך, אבל אין ספק שהילד מוזר. הוא גם סובל מצרבות חרוניות והוא עדיין מחלים מטפיל במעי שהרוויח ביושר בהודו, כך שהוא מנסה להמנע ממאכלים מסויימים. מנסה היא מילת המפתח. על הראש יש לו תלתלים של ילד שנשארים באותו האורך כבר  שלוש שנים, תופעה בפני עצמה. הראש שלו מלא בשטויות והוא מסוגל לצטט כמעט כל משפט לא רלוונטי מכל סרט שהוא אי פעם ראה. תבחנו אותו פעם, זה קורע מצחוק. הראש שלו הוא פשוט פח אשפה של משפטי פנינה.

מעבר לכך, תום הוא באמת אחד האנשים הטובים שאני מכיר ואחד היחידים שאני מסוגל לבלות איתם למשך זמן רב. הוא גם אחד היחידים שמסוגלים לבלות איתי זמן רב, וזה לא דבר קל בכלל. רוב האנשים חושבים שאני אידיוט, משוגע ומעייף. אבל מה הם מבינים, הם כולם משעממים וחסרי דימיון, ועליהם ועל דעתי על העולם והאנשים שחיים בו בפוסטים הבאים.

יאללה ביי