הבקבוק יושב על השולחן, חציו ריק אך אני מתרכז בחציו המלא. תוכנו, יין לבן. לצידו מונחת כוס זכוכית בעלת מאפיינים זהים. מאפרה גדושה בבדלים מחייכת בבוז בעוד מצטרף אליה בדל נוסף, נמעך אל תוך שכנותיו לשעבר. מגש פיצה מונח על השולחן, חלקו בכף ידי ודמעות מציפות את עיניי.
בסך הכל רציתי להעביר כמה ימים במינימום הוצאות אז התיישבתי לראות סדרות באינטרנט. מה רע?
החלטתי להתאחד עם אהובה ישנה, סדרת המופת של טום הנקס וסטיבן שפילברג, אחים לנשק. למי שלא מכיר, תתביישו. גשם לא מפסיק לרדת בחוץ ובין פרק לפרק אני עונה לאימיילים והודעות בניסיון כמעט נואש לסגור הופעות באירופה, להתחבב על גופי התקשורת בארץ, למצוא דירה, לסגור הרצאות באנגליה ולהמציא מסמכים לכל מיני שטויות בירוקרטיות. שיטת העבודה הזאת כל כך מטופשת, פשוט בזבוז זמן. בואו כולם נפתח יומן ונסגור את כל התאריכים המתאימים והפרטים המוסכמים. לגביי הבעיתיים, אני אחזור אליכם. הכל יכול להיות כלכך פשוט, נוח ואישי.
בחזרה ל1944, ה101 מתקדמים לאט לאט מגבעות נורמנדי להולנד, בלגיה, צרפת וגרמניה, ואני איתם אוכל סרטים משלי. בכניסה לגרמניה הם מוצאים מחנה ריכוז. הויז'ואלים המזעזעים שכבר לא מטרידים אף אחד מאיתנו, שלדים מהלכים, עיניים מתחננות מאחורי תיל וערימות של גופות בקברי אחים באופנת פסים. והנה אני יושב עם דמעות בעיניים במרחק של כשעתיים מברגן בלזן, שהעביד את סבתי ואחיותיה, זכרונן לברכה. אני מדליק סיגריה נוספת בניסיון להתגבר על הדיסוננס שאני נמצא בו, שולח יד לכוס ולוגם. בעוד כשבועיים וקצת אגיע לברגן בלזן מלווה במוסיקאים מקומיים שכן גם הם רק שמעו על המקום ולא ראו בעיניהם והם כולם רוצים לשתף, לספר, להתגבר במשותף על ההיסטוריה הנוראה שלנו. בשנים האחרונות התעמקתי בספרי היסטוריה רבים על המלחמה ההיא בניסיון עקר להבין מה הוביל למה, אך בורותי מסרבת לשלחי. וב180 זריז נעבור לשאר החדשות.
חזרתי לספה של אלכס לבינתיים עד שאמצא מגוריים ראויים, ובזמן שאני כאן אני מוקף גיטרות ושני מגברים כך שיוצא לי לנגן לא מעט בחיפוש אחר שירים חדשים או סאונד חדש שיעיפו אותי ואתכם באוויר. עוד לא הגעתי לשם אבל אני מרגיש את זה בא, משהו מדגדג לי באצבעות. מצד שני זה גם יכול להיות בעייה עיצבית. בשבוע שעבר יצא לי לבלות הרבה עם יאן וויויאן שפגשתי לראשונה ברפובליקה ודומיניקנית ואח"כ בברלצונה. יאן הוא מוסיקאי מהמבורג וויויאן היא אמנית קרקס שגרה בברלצונה ועליהם ועל אלכס אני אספר בפוסטים הבאים.
שאלו אותי למה דווקא המבורג, אז הנה תשובה, רוקנרול. למי שלא יודע, הביטלס נהיו ביטלס בהמבורג וחזרו לליברפול כשועלי קרבות. עד היום העיר היא מצע למוסיקה ואומנות עם קריצה למערב. בעוד שברלין מלאה בהיספטרים ולהקות מטאל עם סאונד רזה ושנאה לכל מה שפופ, המבורג מלאה בבלוזיסטים ונגני רוק שרק רוצים להרים ווליום. אין ספק שלברלין יש את היתרונות שלה בדגש על עלות מחיה כמעט אפסית בעוד המבורג יקרה כמו משהו מאוד יקר, אבל לדעתי העלות מצדיקה את עצמה שכן התשלום לאמנים בהמבורג גבוה יותר. מבחינה ארכיטקטונית ברלין נראית פחות או יותר כמו קיא סובייטי, והמבורג מטמטמת. מבחינתי השיא הוא הנמל, שכן אני מכור לאוניות. מעבר לכך, לונדון נמצאת במרחק שעת טיסה בעלות של 20 יורו, אוסלו ושטוקהולם גם הן. קופנהאגן ואמסטרדם נמצאות מעבר לפינה וניתן להגיע בטרמפים בקלות לכל עיר באירופה. הטיסות לברצלונה גם הן זולות וזמינות ואני ממתין לרגע שאוכל לעלות על הטיסה הזאת. דבר נוסף שקיים בהמבורג שלא נתקלתי בו בשום עיר אחרת שגרתי בה (תל אביב, ניו יורק, לוס אנג'לס) הוא קהילתיות. המוסקאים עומדים ביחד כתף אל כתף באחווה ועוזרים אחד לשני. מוסיקאים בארץ תלמדו.
צר לי לעזוב אתכם כאן אבל אני באמת חייב לצאת לחפש קפה טוב. אתם בינתיים תנו לעצמכם סטירה ותחייכו.