בחזרה לעתיד

נתקלתי פתאום בטקסט שכתבתי לבלייזר לפני 3 שנים אבל אף פעם לא פורסם. הנה הוא לפניכם בכל אורכו, תהנו. לא נגעתי.

שלט בניב לועזי

אם יכולתי לשים אצבע על מה שגורם לי לעשות את כל השטויות שאני עושה, הייתי הולך על יצר הרס עצמי. אחרים יגידו שיש לי רוח נעורים. בכל זאת הייתי מעדיף יצר הרס עצמי,  זה נותן לי איזה מאפיין של כוכב רוק, מה שתמיד רציתי להיות ובסוף נאלצתי להתמודד עם המציאות ולהכיר בעובדה שזה לא יקרה. הוריי תמיד טענו  שיש לי קוף בראש שקופץ כל הזמן ומנהל אותי. אמרו שאני בכלל לא מוביל את עצמי, אני נגרר אחרי הקוף שבראש, ועד שאני לא אלמד לשלוט בו תמיד יהיה כאוס.גם הפעם הנחתי לרוח נעורים שלי/יצר הרס עצמי להוביל אותי לאנגליה לשבוע לפסטיבל רוק. כבר כמה שנים שיש לי רומן סוער עם הפסטיבל.

לפני שלוש שנים פציעה קשה במלחמה שולחת אותי לתרדמת שממנה הקצתי באותו היום שהיו לי כרטיסי טיסה לאותו הפסטיבל בדיוק. אני זוכר את אותם הימים הראשונים של חזרה להכרה. כל מה שעניין אותי באותם ימים זה 1- האם הזין שלי עובד 2- הפסטיבל. מיותר לציין שהרופאים לא בדיוק הסכימו לשחרר אותי, מניאקים. שוכב במיטה, הייתי בוהה בשעון ומנגן באי-פוד את הדיסקים של הלהקות שמופיעות באותו הזמן. הייתי נכנס לניתוחים עם האוזניות, שמה דווקא הרופאים כן זרמו איתי. כדי להתעלל בי עוד יותר, אחי הקטן תלה תמונה שלי מהפסטיבל בשנה הקודמת ב"קראוד סרפינג", גלישת קהל. ככה זה אצלנו, תמיד בועטים בכך כשאתה על הרצפה.ביני ולבין אחי הקטן כבר שנים שיש התערבות מי יותר לא שביר. לשנינו ניסיון עשיר בתאונות, נפילות, התרסקויות, פציעות, חבלות, ולא שברנו אף עצם, ועם הזמן זה התפתח לתחרות. טיל קורנט פירק את הפומה שהייתי בתוכה, רסיסים פילחו אותי מצד לצד ושוב אין שום עצם שבורה. אני ראיתי בזה ניצחון מוחלט סופי וברור. אחי ראה בזה ניצחון שלו, כיוון שהטיל לא פגע בי ישירות אלא לידי ומבחינתו נשברתי. הוא השווה את זה לעמידה על יד הכביש כאשר סמיטריילר נוסע במהירות 120 קמ"ש. אין כל סיבה להישבר מזה. טיעון שמעולם לא הצלחתי להפריך. התחרות ממשיכה, איתה גם הגענו לפסטיבל באנגליה.

בשנת 2005 נסענו בפעם הראשונה לפסטיבל ברדינג בעקבות שידורים בMTV2, ונשבנו בקסמו של המקום. הרגשנו כמו בארץ הבטלנים מפינוקיו, המקום בו הופכים לחמורים בסוף. בשנת 2006 שוב השגנו כרטיסים, אך התקרית עם הטיל מנעה ממני להגיע. 2007 ,הרופאים מונעים ממני שוב לנסוע, ובכך הופכים את הפסטיבל למכה שלי, מקום העלייה לרגל שלי. ההוכחה שלי לעצמי, לעולם ולטיל שלא נשברתי, ולאחי. ההוכחה שלי לעצמי שאני עדיין מסוגל להיות עמוק בתוך הקהל בתוך הבלאגן.

   

מוגדישו סומליה

אוגוסט הגיע ואיתו חגיגות ה3 שנים לפציעה. סרטים, רבותיי, סרטים. הגעתי לביקור בישראל מניו-יורק לרגל החגיגות ומשם המשכתי לאנגליה לשבוע בפסטיבל רדינג. גם השנה היה אתגר להגיע לפסטיבל שכן הפסטיבל נערך באותם ימים בהם ישנה נוכחות חובה באוניברסיטה שלי, ואיימו עליי שאם לא אגיע ימנעו ממני את שנת הלימודים. מבחינתי לא הייתה שאלה בכלל, שיזדיינו הלימודים, אבל שיחה עם הדיקן אפשרה לי לא להגיע והשנה אתחיל ללמוד כמו ילד גדול, איכס. מישראל יצאנו 2 חברים ולמחרת הצטרף אלינו אחי אחרי שהצליח לקבל שחרור מהצבא, עם כרטיס משוריין מראש.

נחתנו בלונדון ומשם בהסעה מוסדרת לרדינג, עיר במרחק של כשעה דרום מערבה. במבט ראשון רדינג נראית כעיר אפורה ומשעממת. במבט שני גם. בספרים כתוב  שהיה כאן פעם מרכז שלטון חשוב בתקופת ימי הביניים ואח"כ במאה ה18 ו19 זו הייתה עיריית כורים, מה שלנו נראה מתאים יותר. היום זו עיר אוניברסיטאית עם עוגנים בטכנולוגיות מידע ותעשיית הביטוחים, או לפחות ככה הם טוענים באתר אינטרנט של העיר. גם במבט נוסף זו עיר אפורה ומשעממת, שמתעוררת פעם בשנה ומכפילה את יושביה ,בסוף אוגוסט בחופשת חג הבנקים, מועד הפסטיבל.

חג הבנקים, "בנק הולידיי", משהו מופרך שלא הצלחתי להבין אף פעם, איזה סיבה יש לחגוג לבנקים? מעולם גם לא פגשתי אנגלי שיכל להסביר לי למה בדיוק חוגגים. אבל למה לנענע את הסירה? אם צריך לחגוג לבנקים כדי לקבל חופש, אז נחגוג לבנקים.

הפסטיבל ממוקם באחד הפארקים בעיר, על שפת נהר התמזה, אותו נהר מפורסם שעובר גם בלונדון. שטח עצום של דשא ועצים, שמיים עצומים ואויר פריך שרק מחכה כבר לריח של אלכוהול, סיגריות וקיא. שלושה ימים נמשכות ההופעות בפסטיבל, שישי עד ראשון, אך מתחם הקמפינג נפתח כבר בחמישי. מי שמצליח להתארגן על כרטיסים מיוחדים, יכול כבר להיכנס ביום רביעי ולתפוס מקום טוב לאוהל.

כך עשינו גם אנחנו וברביעי בערב כבר התמקמנו עם אוהלי 4,  אחד לכל אחד, ביניהם גזיבו, מתחתיו כסאות מתקפלים, ביניהם גזייה ומעלייה מקינטה (קפיטרה למי שמתעקש להמציא שמות) בשביל האספרסו. הכול עניין של לקחי עבר.  לידנו החלה להתמקם קבוצת בנות 18. מיד קפצנו על המציאה והצענו עזרה עם האוהלים בנונשלנטיות השמורה לישראלים. “תני לי, אני אעזור לך" “שטויות, זה בסך הכול אוהל"

טעות. מעולם לא נתקלנו באוהל כל-כך מסובך. אפילו עם ההוראות הרכבה הלכנו לאיבוד, ועוד אחד מאיתנו חצי שוודי כך שהוראות הרכבה  הן לחם וחמאה בשבילו. בואו נגיד את זה ככה, זה הרגיש כמו במבחנים לקורס טיס ובסוף שלחו אותנו לגולני. המחשבה שהדרך המהירה ביותר להיכנס לאוהל של בחורה היא להקים אותו, התבררה כטעות מרה.

כדי להתמודד עם הכאב ולהירגע קצת שלפנו בקבוק בקרדי רום 8 שהבאנו איתנו מהארץ. קסם של משקה.

   

בוקר חמישי מגיע ואיתו כל באי הפסטיבל. מעל 120,000 משתתפים זורמים לתוך המחנה כנהר עצום של אנשים עמוסים בציוד לעיר אוהלים ענקית שתקום בעוד רגע.

בצהריים פותחים במסע לעבר ה"טסקו" הקרוב, שזה סופרמרקט ענק במרחק 3 ק"מ, כדי להצטייד לסוף שבוע באוכל ושתייה שמסתכמת בעיקר בבירות וסיידר.למה סיידר לעזאזל אני לא יודע. מה זה הגועל נפש הזה ולמה בכלל מישהו שותה את הדבר המגעיל הזה. אנחנו הצטיידנו ב2 ארגזים של סטלה, 2 בקס, 2 קרלינג, אחד גרולש ובקבוק מים. כאן שוב עזר ניסיון העבר. הפעם הגענו עם מריצה מתקפלת כדי לסחוב ת'ארגזים. סה"כ 7 ארגזים, 24 פחיות בארגז, חצי ליטר בכל פחית. 84 ליטר של בירה לשלושה אנשים לארבעה לילות. לכך תוסיפו עוד 2-3 ליטר ליום לאדם כי אי אפשר להכניס שתייה למתחם ההופעות, וכמובן שני הבקבוקים של בקרדי רום 8 שהבאנו מהארץ.

פיכחות לא הייתה ולא תהיה מעולם חלק מהפסטיבל.

חמישי בערב עובר בניסיון להביא בחורות מתחת לגזיבו שלנו, מה שלא בדיוק מצליח, אז פשוט שותים בירות בהמון ומשתינים על האוהלים ליד.  

פרסומת לקונדומים

בוקר יום שישי עולה ברוח מטורפת שמעיפה את הכל ואיתה מגיע גשם מעצבן של קיץ באנגליה. מישהו צריך ללמד את האנגלים איך מנהלים מזג אויר, בקיץ אמור להיות חם או לכל היותר נעים.

ב12 בצהריים  התחילו ההופעות על 6 במות שונות עם להקות שלא הכרנו כל-כך אז העברנו את הצהריים בקניית כובעים ומשקפיים ביריד. דוכנים של מעילים ובגדים נמצאים בכל מקום במחירים מצחיקים. מעילי עור משומשים ב3 פאונד. לבכות מאושר.

אחר הצהרים עולים לבמה פול אאוט בוי, פלסיבו וקייזר צ'יפס שהגיעו היישר מישראל ונתנו את אחת ההופעות הטובות של הפסטיבל. אנחנו עמוק בתוך הקהל בונים פירמידה אנושית ענקית, פותחים מעגלים . תום, בתלתלים של חייל משוחרר, כרגיל בלי חולצה חושף מה יקרה למי שרק ינסה.  אחי בחצאית סקוטית, איפור כחול לבן על הפנים סטייל לב אמיץ ואנגלית קלוקלת, והם מפעילים את הקהל כמו בקלאב מד. הקהל מצדו רק מחכה שמישהו יוביל את הכאוס, משתפים פעולה עם כל שטות או שיגעון שעולה להם לראש. ברגע שמישהו נופל כולם עוצרים ומוודאים שהוא בסדר. אין כאן שום עניין של אלימות רק ריקודים כואבים. אני איתם בפנים ורק מוודא שאף אחד לא יגע לי בבטן, כי לא בא לי עוד ניתוח, פשוט חבל על כספי משלם המסים. ההופעה המרכזית הייתה של קינגס אוף ליאון שמופיעים כבר כמה שנים ברציפות בפסטיבל והרגישו כמו להקת הבית.

לדעת רבים, סוד הקסם של הפסטיבל ברדינג טמון בקהל שפוקד אותו שנים אחר שנים. כאשר בכל העולם מנסים לרסן את הקהל ולהשליט בו סדר, ברדינג הבינו שהנושא אבוד ונותנים לו יד כמעט חופשית לחלוטין וכך יוצרים את אחד הקהלים הקשים בעולם אם לא הקשה בעולם. להקה שקהל לא אוהב תזכה למטר של בקבוקים וזבל עד שתרד מהבמה. בשנת 2004 זרקו על50 סנט כסא לבמה  כדי שהוא יבין הרמז. מצד שני, מדובר בקהל המפרגן ביותר ולכן להקות רבות מתחרות על להופיע בפסטיבל ויש להקות רבות שחוזרות שנה אחרי שנה, לבקשתם ולבקשת הקהל.

ועכשיו, רגע של היסטוריה. הפסטיבל החל בשנת 72, שלוש שנים אחרי וודסטוק, שחגג 40 השנה. הרבה זקנים ונודניקים יגידו לכם שזה היה האירוע שסימל את סוף תקופת ילדי הפרחים, ועד היום לא היה עוד דבר כזה, יאדה יאדה יאדה ומוסיקת הרוק מתה. שטויות רדינג חי ובועט. עם שנים עבר הפסטיבל מספר גלגולים והפך מפסטיבל ג'אז ובלוז  בשנות השבעים, לפסטיבל מטאל בשנות השמונים והיום הינו האירוע המרכזי של הרוק האלטרנטיבי והאינדי. עם הזמן קמו לפסטיבל המון מתחרים וחיקויים, שטרם הצליחו לשחזר או לחקות  החוויה וההצלחה של הפסטיבל, אפילו לא הקופיקאט המוצהר מארה"ב לולהפלוזה.בשנת 1999 קם לפסטיבל אח תאום קטן בעיר לידס שנערך במקביל עם אותן הלהקות, בעקבות ביקושים עצומים .אך גם הוא לא עומד איתן מול המקור.

באותו יום שישי התחברנו עם רוסייה יהודייה וספרדייה בת לדיפלומט שנדהמה לגלות שישראלים ששרתו בצבא גם הולכים לפסטיבלים ולא רק סוחרים באיברים.  עם הזמן הפכנו אותה למעריצה מספר אחד של ישראל ושל החיילים.

בקבוק ראשון של רום נגמר.

הפסטיבל מתחיל להזכיר את ארץ הבטלנים.

שבת בבוקר, השמש מחממת את האוהל אז מתעוררים בכאב ראש נוראי ומיד פותחים פחית בירה. הסוד להימנע מהנג אובר הוא לא לפסיק לשתות. משימה קשה אך הכל עניין של רצון. לאחר שלוש פחיות כולנו מדביקים שפמים ושוב יוצאים לסיבוב לחפש מציאות.

גבר עם שפם

נקודה לציון, גברים עם שפם נראים מגוחך אך זוכים ליותר כבוד.

בצהריים עוברת שמועה במחנה על הופעה סודית. רבבות אדם צועדים לכיוון אחת הבמות המשניות ושם, השמועה מתבררת כאמת.

להקה חדשה מופיעה לראשונה בפני קהל. דייב גרוהל, מתופף נירוונה וסולן פו פייטרס על התופים, ג'וש הומא סולן קוינס אוף סטון אייג' ומפיק מוערך על גיטרה ושירה ולסיום על הבס ג'ון פול ג'ונס מהלד זפלין. כבר שנים מדבר דייב גרוהל על לחזור להיות מאחורי התופים בטריו חזק והנה זה קרה. הופעה מהסרטים, שנראתה כאילו ירדו האלים להראות לילדים איך עושים את זה, והקהל האנגלי ידע לפרגן בחזרה. פסטיבל רדינג שוב מיצב עצמו כאירוע המרכזי בשנה למוסיקת הרוק. מקומו של הפסטיבל כלכך ברור לתעשייה, עד כשכאשר שקלו לד זפלין היכן לערוך את מופע האיחוד, רדינג היה הבחירה הראשונה, אך בסוף הם בחרו באולם O2  בלונדון.

המשלחת הישראלית לאולימפיאדה

בדרך להופעה תום ואחי הלכו לאיבוד בתוך קהל רוקד של בנות במסיבת דיסקו. "אני כבר זקן מידי בשביל זה" אמרתי לעצמי אבל כאן אני אטען שנשארתי נאמן למוסיקה והמשכתי להופעה. אחרי כמה שעות מצאתי אותם עם מבט מבולבל בעיניים ובירה ביד.

בערב, הופעה של פרודיג'י בפני הקהל הגדול ביותר שראה הפסטיבל מימיו,  כ 150,000.

מסות על מסות של אנשים בקהל משולהב ואנרגטי, לא מפסיקים לקפוץ ולרקוד ולזרוק  אנשים לגלישה על הקהל. מעגלי פוגו נפתחים ומביאים כאוס וכאב לכל מי שמסביבם. קשישים כמוני שגדלו על פרודיג'י וילדים בני עשרה כולם יחד מחפשים את הבריזה. שוב הם בשלם מפעילים את הקהל כמו בובות. לשבת, לשבת, לקום, לשבת לקום. פוערים מכתשים בלב הקהל ויוצרים קירות מוות. פתאום הכל הפך להילוך איטי. אני עומד בשולי המעגל מביט במבטים החייתיים של הקופצים בתוכו ושואל את עצמי מה אני עושה פה. "הרן אולי תתבגר?", והופ, דחיפה מאחור ואני בפנים קופץ ומתנגש כמו כולם. פרצה בהמון מאפשרת לי לצאת מהמעגל ולנשום, וכמו מתוך נס, הספרדייה מאבדת את הנעלים וצריכה לצאת החוצה, עטתי על ההזדמנות והובלתי אותה באבירות החוצה דרך אין-סוף אדם כמו עדר בקר. ברור, שגרמתי לה להרגיש רע עם זה שהייתי צריך לצאת מההופעה. מת על זה. את סוף ההופעה ראיתי מרחוק כמובן עם בירה ביד.

אין מה לעשות פרודיג'י עדיין המסיבה הטובה ביותר על הכדור הזה. בקיצור הופעה כואבת, עד מאוד. כיף אבל לא כיף.

ההופעה המרכזית ביום שבת הייתה של הארקיט מאנקיז, שנחשבים ללהקה הגדולה ביותר היום באנגליה, שלא הצליחו לספק את הסחורה והשאירו את הקהל עם טעם תפל. בשנת 2005 יצא לי לחזות בהם מושכים לבימה קטנטונת ומשנית יותר קהל מהבמה המרכזית וזאת עוד לפני שהם הוחתמו. דבר שקרה מיד לאחר הפסטיבל. עצוב לראות להקה מזדקנת ועוד בגיל 23.

בקבוק שני של רום נפתח והולכים לפארק שעשועים לנהוג שיכורים במכוניות מתנגשות .

צומת גהה

הרוסייה באותו היום מתגלה כפסיכית לא קטנה וחיית הופעות רעה. פותחת מעגלי פוגו בעצמה, קופצת לאנשים על הכתפיים, מתחילה מכות עם כל דבר שזז. רק שתבינו שמדובר בבלונדינית, בגדול של אצבעוני אבל עם טמפרמנט של חוליגן אנגלי. קבוצת האנגלים באוהלים שלידנו על אסיד מיום רביעי. הם עדיין לא ישנו ומתחילים  להראות סימני שבירה. בחור שמנמן בשם רובין עומד ובוהה בסביבה ללא יכולת להוציא הגה או להגיב. מיד נעמדים מסביבו כולם עם בירות ומעבירים את הזמן בלבהות בו.  ערמה של זבל באמצע המעגל שלנו מועלת באש כדי להתחמם.

שוב שמש נוראית ויום ראשון נפתח כמובן עם בירות. ארבעה לילות בשטח נותנים את אותותיהם. הגוף כואב, אבל אסור לי להראות חולשה ליד הילדים,  השיער קשה והכל מריח כמו מדורה, שום דבר שעוד בירה לא תעזור לו. רובין עדיין עומד בחוץ מאתמול. תום ואחי מפרקים אריזות של  כמה סוגי קורנפלס וגרנולה, חשוב לשמור על תזונה נכונה. הרום מצטרף כבר בצהריים ואיתו רעיון לאלתר טרמפולינה או לפחות למצוא בד ולהעיף איתו אנשים לאוויר. חדורי מוטיבציה פרקנו את הגזיבו ולקחנו את הבד בהתרגשות ילדותית. בהופעה של היא יא יאס נכנסנו לקהל ופתחנו מעגל כדי לפרוס את הבד והנה הרוסייה הקטנה שלנו מעופפת לה באוויר, המשימה הושלמה. הצלחנו להופיע על מסכי הוידאו על הבמה. אחרי מספר קפיצות נקרע הבד והיא מתרסקת על הרצפה. כולם צוחקים כשהיא קמה כמו חתול.

בסה"כ עוד צהריים רגועים עד להופעה של בלוק פרטי שנתנו בראש. אחי מנצל את ההופעה לפראות בקהל שבסיומן הוא נלקח על ידי הביטחון ומושלח החוצה מתוך מתחם ההופעות ללא יכולת לחזור .  אחרי ההופעה המעולה של בלוק פרטי עלו רדיוהד כמופע המרכזי. היה יפה אך לא מלהיב. הרבה אורות, הרבה מלמולים למיקרופון, אני לא חושב שיש מי שמבין מה הסולן של רדיוהד באמת אומר.

זהו, נגמרו ההופעות והנה זה מתחיל מחדש. כל שנה אותו דבר,הקהל צמא לעוד ויוצא להשליט חורבן בשטח המחנה. מעלים הכל באש, אוהלים, כיסאות, מכלי גז. כל רגע נשמע פיצוץ אחר, כבאיות לא מפסיקות לצווח, ומאבטחים רצים ממקום למקום. קבוצה נערים אחת מנערת עמוד חשמל בניסיון להפיל אותו ומיד קבוצת שוטרים חמושה באלות רצה לכיוונה. הנערים מתחילים לרקוד ולשיר סביבם. קבוצה אחרת מתחילה לקפוץ על השירותים הניידים ולפרק אותם, למה? אני לא יודע. אף אירוע אלימות לא נרשם, השוטרים רק מונעים מהנערים ונדליזם שיכול לפגוע בנפש ושאר הזמן נותנים לו ליהנות ולהוציא קיטור. ככה זה באנגליה, כנראה שגם שוטרים אוהבים מוזיקה וגם הם היו פעם נערים.

לתשומת לב משטרת ישראל, לא צריך להרביץ לאף אחד כדי לשמור על בטחון הציבור.

נטולי מעש אנחנו מסיימים את הרום השני ומחליטים לצאת לסיבוב מסביב למחנה  ומגלים מחזה מתוך הסרטים על הפליטים באפריקה רק עם פסקול טוב יותר. שיכורים מוטלים בצידי הדרכים כמו גופות ואנשים מצטלמים איתם וממשיכים בדרכם, הכל הרס וחורבן.  

עם בוקר יום שני מתחילים להתקפל. הכל מסביבנו כאוס, אוהלים מפורקים, זבל בכל מקום, הדי עשן עולים ממדורות שטרם כיבו, עדיין נשמעים הדי פיצוצים מכל מקום , עשרות אלפי אנשים הולכים על השבילים עם הציוד על הגב ועיניים עייפות כמו פליטים שמחפשים ישועה. אנחנו מחליטים להיפטר מחלק מהציוד כי פשוט לא היה לנו כוח לסחוב כלום ומשאירים שם אוהלים, כיסאות, כוסות פורצלן ועוד. אל דאגה, דבר לא הולך לזבל, צוות הפסטיבל עובר ואוסף הכל. מה שתקין ועדיין בר שימוש נרתם לצדקה. כך גם קורה עם כל האבדות בפסטיבל אחרי מספר שבועות.

אנחנו תופסים מונית לתחנת רכבת כדי להגיע ללונדון ומשם חזרה למציאות

אז בואו נראה מה היה לנו : דשא, עצים,שמש, מוזיקה, הופעות טובות, מעילי עור ב3 פאונד, אנגליות והמון המון שתייה. מתוך 84 ליטר בירה בפחיות נותרו 3 פחיות לא פתוחות, הישג מרשים לכל הדעות. אני יכול לרשום את זה לזכותי בקרב מול הפציעה. אם פעם בשנה אני צריך להכאיב לעצמי ככה ולשתות ככה כדי לא להיכנע לפציעה, מקובל עליי.

בלית ברירה חזרנו למציאות אפורה בידיעה מוחלטת שנעבור את האונס מרצון הזה גם בשנה הבאה. זר פשוט לא יבין זאת.