לפעמים הכאב הוא רק תירוץ

הימים האחרונים עברו בכאבים, חוסר מעש מוחלט וקריאה מסיבית. המתנה הגדולה ביותר שקבלתי בעקבות הפציעה היא היכולת לחוות כאב במפתיע, ללא שום יכולת לצפות מתי יגיע, ובעוצמות משתנות. יש כאב שמגיע לביקור ומיד ממשיך ויש כאב שזורק את התיקים שלו בסלון שלך, נזרק על הספה, מותח רגליים ומחייך בידיעה שהוא הולך להישאר כאן כמה ימים. למזלי, רסיסים שטפו את רוב חלקי גופי כך שכל פעם כואב לי במקום אחר ולא משעמם לי. לכאב יש נטייה להוביל את הנפש למקומות שבהם לא רצוי לרעות וצריך לעשות את המיטב כדי לצאת מהם כמה שיותר מהר. כמה קיללתי את הרופאים שלא כרתו לי את הרגל, אפילו שלא היה צורך לכרות. לכף רגלי הימין יש נטייה לגרום לי להכות באגרופי על משהו רק כדי להרגיש משהו אחר. לבטני יש נטייה לגרום לי לעשן המון ולשתות המון עד אובדן כל תחושה או הכרה, מה שיגיע קודם. כף יד ימין תגרום לי לעצור לרגע ולנשום עמוק. ונפשי המותשת מכל הכאבים האלו תגרום לי לצאת לעשות שטויות שיזרימו את האדרנלין ויצדיקו את הכאבים. כי מה זה שווה לחוות כאבים בעודי יושב בדירה קטנה בתל אביב. בעודי כאוב, הפעם כיס המרה החסום שלי הוא שעורר את המהומה, טבעתי בספרו של אופיר טושה גפלה, ביום שהמוסיקה מתה, ונדהמתי איך היקום זימן לי את הספר הנכון בזמן הנכון. לספרים טובים יש נטייה לעורר בי התרגשות עמוקה ונראה כאילו הזדמנו לידי רק כדי לחזק את שאני חושב ומרגיש. “המתנה הגדולה שקיבל האדם, היא יכולת המרי”. הוא כותב ומוסיף ” חלק הארי של האנושות מתעלם ממנה כליל וקד לפני גזירות החיים בחנופת קורבן מאונס, כלומר מורד בעצמו, כמעט מתוך הרגל, על מנת להגן על עצמו”. רק בשבוע שעבר כתבתי לכם קוראי המעטים לחלום ולא להיכנע, והנה הפעם כתבו את זה לי.

העלילה בספר מתרחשת בעיירה שבה נער מסתורי גילה ליושבי העיר את יום מותם ומאז הם חיים בידיעה מתי ימותו. מלחיץ לא? השאלה שעולה מן הספר היא מה עדיף לאדם, הידיעה מתי ימות בכדי שיוכל להספיק להגשים כמה שיותר, או עדיף חוסר הידיעה בכדי שעדיין נוכל להתרגש ולפחד. בעודי שוכב בתעלת השקייה מדמם למוות על אדמת לבנון, הייתה בי מן שלווה לא מובנת וידעתי שלא הגיע זמני, למרות שכל העדויות הראו אחרת. השאלה שעלתה בי בימי ההחלמה ועדיין מקוננת בי עד היום היא, למה, למה דווקא אני נשארתי בחיים על אף פציעתי האנושה ואחרים, שספגו פגיעה קלה בהרבה, עדיין איבדו את חיים. חשבתי לעצמי בשחצנות שאולי הוטלה עלי משימה שעליי לבצע טרם אלך מהעולם. אך מהי לא ידעתי ועדיין איני יודע. תחושת ההגשמה החלה לבעור בעצמותיי וידעתי שיותר לא אדע מנוח עד אשר מנוחתי האחרונה. פתחתי דבר ברשימת חלומות שכתבתי בגיל 15 והתחלתי לפעול להגשמתם. רק ילדים יודעים לחלום בגדול ואני ההחלטתי להישאר ילד. המוות לא רלוונטי בהווה שלי שהרי הוא יגיע בזמנו שלו. מה שכן רלוונטי הם הכאבים שמשתקים את יכולת האדם לחשוב בצלילות ולהישאר בתנועה קדימה, הכאבים שמערפלים אפילו את היום הבהיר ביותר ומכים ביתר שאת בימים הקודרים. עם הערפל אני מסתדר ועם הימים הקודרים לא.

בחזרה לספר, ששטוף אין-ספור להקות ושירים וכאילו יש לו פסקול משל עצמו. גיבורת הספר מעבירה את חייה בפסקול שהיא בחרה לעצמה וכל מאורע בחייה מקושר לשיר, בין אם למילים ובין אם ללחן. והנה אני ציינתי שני שירים כאלו בפוסט האחרון, ועכשיו אני שואל את עצמי בתקווה, האם גם שיר שלי, פרי עטי וגיטרתי, יזכה לכבוד שכזה, שהרי מדובר בפסגת ההגשמה עבור מוסיקאי. אין אני יודע דבר מלבד העובדה שעליי להמשיך לכתוב ולקוות שמישהו יימצא את עצמו בתוך בית או שורה באחד משירי, ובכך אזכה להיות חלק מפסקול חייו. אולי יום אחד צעקותיי “תתעוררו” יגעו במישהו וגם הוא ימרוד בקיום, בשגרה ובפחד, ויראה בי אחיו לקרב, שהרי מדובר בקרב הקשה והארוך ביותר. בסרטים ובשירים הרומנטיים תמיד צץ המשפט “אני אמות למענך” ואני שומע את זה ואומר לעצמי פחדנים. האתגר האמיתי הוא לחיות למען מישהו ומשהו. כולנו נמות אבל לא כולנו חיים באמת. אני רוצה לשמוע מישהו אומר בשיר או בסרט  ”אני לא מוכן להיכנע למוות בעבורך” זוהי האהבה האמיתית ולא הקרבת החיים בעבור מושג האהבה, שהרי האהבה תלך ותדעך ותהפך מעומעמת כשאר הזכרונות שלנו.

אני מהרהר בשאר הספרים שקראתי פה, הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם של יונס יונסון, בית מטבחיים 5 של קורט וונגוט, הנדרסון מלך הגשם של סול בלו, ואני שם לב שכולם בדרכם שלהם דיברו על לחיות את הרגע ולחוות אותו עד תום שכן את העבר כבר חווינו ועתיד עוד נחווה, כך שאין טעם לצאת מגדרנו בכדי לחוות את כולם באותו הרגע, מדובר במעמסה מיותרת. אלא עם-כן אנחנו חולמים ואז, ותרשו פה שוב לצוטט מביום שהמוסיקה מתה, “כשאתה מישיר מבט אל העתיד אתה נזכר בחלומותיך, בתשוקותיך, בכל הדברים שעדיין לא קרו לך, אבל אינך יכול שלא להיכסף אליהם ואינך יכול להפסיק לשחזר את התגשמותם, כאילו כבר קרו. אם יש לך דימיון בריא, אתה מסוגל לזכור את יום המחר”


אשאיר אתכם עם שיר
חלומות פז