השורה האחורה בפוסט הקודם שלי דיברה על כך שכולם חושבים שאני אידיוט, מעייף ומשוגע. זה דורש הסבר. תמיד הייתי כזה, אולי הפציעה הקצינה אותי מעט, אבל בכל זאת תמיד קיננה בי רוח פראית או כמו שאבי נוהג לומר, “יש לך קוף בתוך הראש.” מאז שאני זוכר את עצמי הייתי ילד מעצבן, מתחכם, אחד שחייב לענות, זה שחושב שהוא יודע את כל התשובות וזה שיודע לשאול את השאלות שיוכיחו שאתם לא יודעים כלום. המורים לא סבלו אותי, המנהלת תיאבה אותי, ושאר התלמידים לא אהבו אותי במיוחד, לפחות ככה נדמה לי.
בתחילת התיכון נחשפתי לראשונה לפילוסופיה ומיד התאהבתי בדקארט. הקוגיטו שלו היה מבחנתי אורים ותומים. “אתה חושב משמה אתה הווה.” כן כן רבותיי, הווה ולא קיים. אתם רואים, אמרתי לכם, ילד מעצבן. אבל בואו נמשיך. פירוש בסיסי לקוגיטו אומר שאדם יכול להטיל ספק בכל דבר מלבד בעצם הטלת הספק, מכיוון שבעצם הטלת הספק בהטלת הספק האדם מטיל ספק, כלומר שעצם הטלת הספק הינה ההוכחה לקיום או להיות האדם הווה, נוכח. בראש שלי זה מסתדר מצויין, קחו רגע ואולי תבינו גם אתם. בכל מקרה, מבחנתי המשפט הזה אמר שאני חייב להטיל ספק בכל דבר שאני רואה, שומע, חושב, מרגיש, וכו’. תפיסת חיים מאוד מאתגרת ומאוד מתריסה בעיניי רוב האנשים.
מה שרוב האנשים לא מצליחים להבין ובעקבות כך נפגעים באופן אישי ואז שונאים אותי לעד, הוא שמעולם לא טענתי שיש לי את התשובות, אלא רק הטלתי ספק במה שהם אמרו לי, ובכך הם חשבו שהטלתי ספק בהם, בניסיונם, בחוכמתם, בכוונתם הטובה, והם מצידם הואילו להפגע עד לעומק נשמתם ועל-כך נוטרים לי טינה עד עצם היום הזה. מעולה. כיוון שאם הם לא מסוגלים להטיל ספק בנכונות דבריהם, סימן שאין הם נוכחים, קיימים. הם חיים במיסקונספציה על החיים ועל עצמם. ומעצם כך אין להם היכולת האמיתית לחוות את החיים במלואם, שלא להגיד להגשימם, ולי אין שום עניין במתים מהלכים. כבר ציינתי שאני מעצבן נכון.
מה שרוב האנשים לא מצליחים להבין ובעקבות כך נפגעים באופן אישי ואז שונאים אותי לעד, הוא שמעולם לא טענתי שיש לי את התשובות, אלא רק הטלתי ספק במה שהם אמרו לי, ובכך הם חשבו שהטלתי ספק בהם, בניסיונם, בחוכמתם, בכוונתם הטובה, והם מצידם הואילו להפגע עד לעומק נשמתם ועל-כך נוטרים לי טינה עד עצם היום הזה. מעולה. כיוון שאם הם לא מסוגלים להטיל ספק בנכונות דבריהם, סימן שאין הם נוכחים, קיימים. הם חיים במיסקונספציה על החיים ועל עצמם. ומעצם כך אין להם היכולת האמיתית לחוות את החיים במלואם, שלא להגיד להגשימם, ולי אין שום עניין במתים מהלכים. כבר ציינתי שאני מעצבן נכון.
בגיל 15 בערך, קבלתי את הדיסק Beautiful Freak של Eels מאמי שתחיה, והחלטתי להיות
רוקסטאר. הדיסק הזה הולך איתי עד היום. עזבתי את המחשב, קניתי חוברת ללימוד עצמי לנגינה בגיטרה ונרשמתי למגמת מוסיקה. עד היום אני לא יודע לנגן באמת אבל אני יודע לשיר ולתת הופעה בת זונה. עם השנים גם כתבתי כמה שירים טובים, לפחות לדעתם של כמה אנשים. רוקסטאר עדיין לא נהייתי, אבל יש לי זמן והיד עוד נטוייה. חכו תראו, הילד המעצבן הזה עוד יכבוש את העולם.
גורם משפיע נוסף להיותי הילד החולמני שאני הוא מדריך נוער שהיה לי במושב. למדריך קראו אופיר והוא היה מרביץ לנו. פעם אחת הוא זרק עלי בקבוק של ליטר וחצי קולה מלא שפגע לי בראש ומשם המשיך ולקח דרכו חלון שניצב מאחורי. אין ספק שהיו אלו ימים מעניינים. אופיר היה לוקח אותנו ליער ומלמד אותנו להתגנב כמו אינדיאנים. הוא לימד אותנו להכין כלי ציד מענפים ושטויות שמוצאים ביער. פעמיים בשבוע היינו נפגשים ומשחקים מבוכים ודרקונים, וכשהיינו איתו הדימיון שלנו היה עף לכל מיני מחוזות נדחים וארצות קסומות שבנה אופיר בדימיונו. גם שם הייתי מעצבן והייתי לי דמות של כהן לוחם ומנגן, שקראו לה ת’לדמיס. עם דגש על הת’.
בנוסף לקוגיטו, אופיר ולדיסק של האילס היה הסרט הנסיכה הקסומה. ווסלי היה, עדיין ותמיד יהיה הגיבור הנצחי שלי. הדוגמא שלי לאיך גבר אמור להתנהג. איזה ילד אני. אני היום כמעט בגיל 30 ועדיין ממשיך לחלום כמו אותו הילד שהייתי ומנסה לחיות את החיים באותה העוצמה שרק ילדים יכולים לחוות. תתעוררו אנשים ותתחילו לחלום. תתחילו לחיות. תנו לעצמכם לחיות בדימיון ולהפוך את הדימיון למציאות. זה נשמע אולי כמו פסיכולוגיה בגרוש, ואולי זה באמת כך, אבל עדיין זה עדיף מאשר להכנע לתחלואי המציאות שנוצרה על ידי אנשים שלא העזו לחלום, אדרבא להגשים.
למלחמה התנדבתי כי זה מה שווסלי היה עושה. התנגן לי שיר של ה Eels בראש, ניסיתי לחשוב כמו אינדיאני כשתרגלנו הליכות בשטח אויב, והטלתי ספק בכל דבר שאמרו לי או שראיתי בקרב. גם לאחר שנפצעתי לא הסכמתי להיכנע לתכתיבים הפיזיים של הגוף וסרבתי לקבל את דעתם של הרופאים ושל המתפשרים בלחיות בלבד. את הרן יפה לא ינצח שום טיל, חזרתי וטענתי, וכנראה שצדקתי. כמו ווסלי שכבתי רק מת ברובי אבל הפעם התנגן בראשי שיר אחר לגמריי.
אני חייב עכשיו לזוז להתארגן להופעה. הא כן, שכחתי לספר לכם שהתחלתי להופיע כאן פעמיים בשבוע בבר על החוף