איזה כיף בקנדה.
אומרים שלגור בקנדה זה כמו לגור בלופט מעל מסיבה מעולה, אבל אני הייתי אומר זה כמו מסיבת גג מעל רחוב סואן. פעם אחרונה שכתבתי לכם הייתה מהשדה תעופה במיאמי בדרכי מהרפובליקה הדומיניקנית לניו יורק. יותר משבוע עבר מאז ולא הצלחתי להוציא מילה. שבוע ומשהו בעיר הארורה בניו יורק הוציא לי את החשק לחיות. אני שונא את ניו יורק. היא לא תפוח גדול אלא התפוח הרקוב. אתם מבינים, ניו יורק היא זונה צרפתייה זקנה שנאחזת בכל הכח בימי הזוהר שלה בזמן שנעורייה נתנו מקום לקמטיה. לפני שכולם תוקפים אותי ומוצאים לאותי להורג על חילול כבוד העיר שטוענים שהיא הגדולה והחשובה בעולם, המרכז התרבותי, המרכז העיסקי ואין ספור סופרלטיבים אחרים, בואו ננשום לרגע, נירגע ונוציא את האצבע מהתחת. להרוג אותי לא ישנה שום דבר, ניו יורק עדיין תישאר זונה בלויה. שנתיים ארוכות גרתי בניו יורק. עבדתי, למדתי, הופעתי, אבל לא היה רגע אחד שלא שאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה שם. נקלעתי לשם בטעות ונתקעתי למשך שנתיים. אני אהיה כנה אתכם, פעם גם אני חשבתי שניו יורק מגניבה, אבל זה היה לפני שביקרתי בה, בימים שניו יורק הייתה בשבילי חברים, סיינפלד או וודי אלן.
להגיד שאתה אוהב את ניו יורק תמיד היה סממן שאתה מגניב ומלא חיים, שאתה מכיר ומחובר לעולם, שיש לך טעם באופנה למרות שאתה קונה בחנויות של הרשתות הכי גנריות. כלום לא קורה שם חוץ מרעש והתיימרות וגם שום דבר לא יכול לקרות כאן. ניו יורק היא פקקי התנועה שלה, ולא במובן של המכוניות אלא במובן האנושי . אין סוף אנשים באותה נקודה בחיים מנסים להגיע לאותו המקום, ובדיוק כמו בכביש כולם עומדים במקום, לא מגיעים לשום מקום. אז או שיש מזל ומצליחים לצאת באיזה מחלף ולהגיע לאן שרוצים, או שמתקדים כמו רוכב קטנוע בתל אביב ואז יש סיכוי טוב מאוד שתוריד אותך מונית ולא תגיע לשום מקום, או שנכנעים וכמו בקליפ של REM יוצאים מהרכב ומתחילים ללכת. אז כן, אפשר לשבת באוטו בלי הפסקה, לשמוע מוסיקה ולהתקשר לכל אנשי הקשר בנייד שלך כדי להעביר את הזמן, אבל לא תגיעו לשום מקום, מקסימום למחלקה האונקולוגית.
הקפה שרוף, האוכל דלוח, האוויר מצחין, האנשים רדודים, הבחורות זולות, הדירות קטנות, והכל יקר ועקר מתוכן. אבל עדיין אנשים מרגישים ברי מזל שהם זכו לחיות בעיר הזאת. נפל כבוד בחלקם לחלוק תחבורה ציבורית עם חולדות וגופות, ולנשום אויר מהול בריחות של בשר פיגולים על האש ובוטנים בכרמל. כבר ציינתי שהאנשים רדודים? שלא תטעו, יש להם המון דעות, תואר אקדמי, אייפון, ומנוי לטיים אאוט, אנשים להעריץ.
עכשיו ברצינות, הם עלובים, יבשים, צבועים ומלאי חשיבות עצמית.
בואו נבהיר משהו, לא משנה אם אתה שחור לבן או צהוב, לא משנה אם אתה הומו או סטרייט, לא משנה אם אתה יהודי, נוצרי או מוסלמי, לא משנה אם אתה ליברליסט, סוציאליט, נציונליסט. לא משנה אתה גבר או אשה. לא משנה אם אתה צווארון לבן, כחול או שחור. אם אתה לא מסוגל לקבל בדיחה כבדיחה, אם אתה לא מסוגל לצחוק על החיים ועל עצמך, אתה ייצור עלוב שלא ראוי לכבוד, ואולי פשוט עדיף שתירה לעצמך בראש עכשיו ותחסוך לכולנו את הכאב ראש. אל תתחבא מאחורי הצבע שלך, הנטייה המינית או הפוליטית שלך בכדי להסתיר את העליבות האנושית שלך. אתה פחדן וצבוע, אתה טיפש וחלש, אתה משעמם וגרוע במיטה והילדים שלך אפילו לא ישמחו את הסבים שלהם. אל תנסה למכור את הפלורליזם בגרוש שלך ואת בלוף שאתה קורא לו חופש ביטוי, בזמן שאתה מסנן הכל בחסות הפוליטקלי קורקט שמשמר את השנאה שלך לשונה ולאחר. אתה, הנאור, גרוע יותר מכולנו בחושבך שאתה יותר טוב מכולנו. אגב, אני מדבר עליכם היפסטרים. אני יודע שאני מכליל, אבל כמו בדרך כלל כשאני מכליל, לא איכפת לי.