Skip to main content

זבל אנושי

בשבועות האחרונים האלימות מרימה את ראשה המכוער בארץ. זה נדקר ברחוב וזאת נאנסת בנמל. זה מוכה למוות ואלו זורקים בקבוקים וכיסאות אחד על השני בים. ובכל המקרים מפנים אצבע מאשימה אל האלכוהול, כאילו שאלו שהיו מעורבים בכל הזבל הזה היו אזרחים למופת, אנשים משכמם ומעלה שבמקרה נפלו לטיפה המרה ועשו דברים שלא מייצגים אותם. שטויות.
כל מי מעורב בשטויות האלו היה ותמיד יהיה זבל אנושי, תוצר לוואי של הורים שגם הם כנראה היו זבל אנושי, ותוצר של חברה שמאפשרת לזבל אנושי להתקיים ולפרוח.

אני שותה המון ותמיד שתיתי המון.  מאז ימי כנער שתיתי והרבה, ואיכשהו מעולם לא מצאתי את עצמי דוקר מישהו או אפילו משתתף בתגרה. אירוע האלימות היחיד שהשתתפתי בו היה כאשר שוטר היכה אותי ברחוב שינקין בשעה 7 בבוקר לאחר שביקש ממני תעודה מזהה ואני בחוצפתי בקשתי גם את שלו. מיד חטפתי מרפק לפנים והוכנסתי לניידת בכוח כאשר השוטר טורק את הדלת על רגל ימין שלי, אותה הרגל שחטפה אינספור רסיסים. באותם ימים הייתי אף לאחר ניתוח עצום שהעניק לי שרירי בטן לאחר שאלו אבדו במלחמת לבנון השנייה. באותו הבוקר הלכתי לתומי ברחוב שינקין אחרי שלא הצלחתי להירדם כל הלילה. הרופאים קראו לזה פוסט טרואמה. כשאמרתי לשוטר שאני אחרי ניתוח גדול בעקבות פציעה בלבנון הוא אמר לי "זה כלום עוד לעומת מה שאני אעשה לך". מהפחד שהמעייים שלי ישפכו על הרצפה בתחנת המשטרה, חתמתי לנייר שהשוטר המציא ושוחררתי לדרכי, מוכה, מפוחד ומלא בוז ושנאה לאלו שאמורים להגן עליי. אתם מבינים, לא האלכוהול הוא שגורם לאלימות בארץ, אלא זבל אנושי. שוטרים שחובטים בכל אזרח שזז, שוטרים שמתייחים אירועים שכאלו, שוטרים שזוכים להגנה ממח"ש ופוליטקאים פחדנים שלא מעיזים לצאת נגד המשטרה. העבריינים בארץ יודעים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים כי השוטרים עסוקים בלהרביץ לאזרחים תמימים, או מה שהם קוראים לו פאנקיסטים ואוהדים. לשוטרים אין אומץ להתעמת עם עבריינים, כי אלו מרביצים חזרה.

יש כאלו שטוענים שהאלימות נובעת מהיותנו מילטריסטים, "עם כובש" הם אומרים. גם פה אני אומר, שטויות.
רוב אלו עם בעיות אלימות אפילו לא משרתים בצבא ואלו שכן משרתים בצבא לא משרתים בתפקידים קרביים. אלו הם לוחמי העורף האמיצים שצועקים בקולי קולות שאנחנו צריכים לזיין את הערבים בזמן שהם מזייניים אותנו, אלו שעומדים בחזית. אל תחשבו לרגע שאני איזה מילטריסט משוגע, אני פשוט מוכן להגן בגופי על שלומן של אימי, אחותיי וחברותיי. הגנה על המדינה היא בסך הכל תוצר נלווה של זה. אבל בואו נחזור לזבל האנושי שכלכך נהנה להתלהם ולהפגין את כוחו. לא תמצאו אותם רק ביחידות העורף של הצבא, אם בכלל, תמצאו אותם גם בוועדים כגון: הנמלים, הרכבות, השירות הציבורי וכו'. גם שם הם מזיינים את כולנו, העיקר שהם ימשיכו להיות טפילים על האזרחים ועל המשק. חס וחלילה שהם יצטרכו לעבוד קשה למחייתם או להצדיק את העסקתם. כאשר ועד מגן על עובד שתקף מינית הוא מעודד אלימות. כאשר ועד מגן על עובד שגנב, הוא מעודד אלימות. כאשר ועד מתפרץ ומפוצץ ישיבת הנהלה הוא מעודד אלימות. כאשר וועד תוקף חבר הנהלה הוא אלים. אני לא חושב שאף אחד מהם נמצא תחת אלכוהול כאשר הם מבצעים את הפשעים שלהם נגד הציבור. אולי לפני שאנחנו מוציאים את האלכוהול מהחוק נטפל ביד קשה יותר באלימות משטרתית. אולי נשלח את לוחמי העורף האמיצים לחזית שלא רק בחורים טובים ימותו. אולי נוציא מהחוק את כל הוועדים המושחתים שאונסים את הציבור יום ביומו. ואם כל זה לא עובד, בואו נשב, נירגע ונשתה משהו קטן. אולי נחשוב על עוד משהו.  

Popular posts from this blog

בחזרה לאירופה

הבקבוק יושב על השולחן, חציו ריק אך אני מתרכז בחציו המלא. תוכנו, יין לבן. לצידו מונחת כוס זכוכית בעלת מאפיינים זהים. מאפרה גדושה בבדלים מחייכת בבוז בעוד מצטרף אליה בדל נוסף, נמעך אל תוך שכנותיו לשעבר. מגש פיצה מונח על השולחן, חלקו בכף ידי ודמעות מציפות את עיניי. בסך הכל רציתי להעביר כמה ימים במינימום הוצאות אז התיישבתי לראות סדרות באינטרנט. מה רע? החלטתי להתאחד עם אהובה ישנה, סדרת המופת של טום הנקס וסטיבן שפילברג, אחים לנשק. למי שלא מכיר, תתביישו. גשם לא מפסיק לרדת בחוץ ובין פרק לפרק אני עונה לאימיילים והודעות בניסיון כמעט נואש לסגור הופעות באירופה, להתחבב על גופי התקשורת בארץ, למצוא דירה, לסגור הרצאות באנגליה ולהמציא מסמכים לכל מיני שטויות בירוקרטיות. שיטת העבודה הזאת כל כך מטופשת, פשוט בזבוז זמן. בואו כולם נפתח יומן ונסגור את כל התאריכים המתאימים והפרטים המוסכמים. לגביי הבעיתיים, אני אחזור אליכם. הכל יכול להיות כלכך פשוט, נוח ואישי. בחזרה ל1944, ה101 מתקדמים לאט לאט מגבעות נורמנדי להולנד, בלגיה, צרפת וגרמניה, ואני איתם אוכל סרטים משלי. בכניסה לגרמניה הם מוצאים מחנה ריכוז. ...

About the Girl

Ok, so where were we? I believe that the last time I bothered you with my nonsense was about a year ago. I was freezing my ass off in Hamburg, Germany at the time, experimenting with living accommodations. I spent about A year in Hamburg, having a fucking great time, with fucking great people, burping fucking great German hot dogs and cheap beer. Now this is the story all about how my life got flipped, turned upside down. And I'd like to take a minute just sit right there I'll tell you how I became the prince of a town close to Bel-air. This story begins about 5 years ago, on a rare sunny day in Manhattan. Some friends of mine were having a picnic in the park and invited me to join, as a form of cheap entertainment. "Bring your guitar" they said. Being the attention whore that I am, I easily complied. So there we were, sitting in the park, my buddy and I were trying to find a song to play together to amuse the masses. Indeed a daunting task for any musician w...

בחזרה לעתיד

נתקלתי פתאום בטקסט שכתבתי לבלייזר לפני 3 שנים אבל אף פעם לא פורסם. הנה הוא לפניכם בכל אורכו, תהנו. לא נגעתי. שלט בניב לועזי אם יכולתי לשים אצבע על מה שגורם לי לעשות את כל השטויות שאני עושה, הייתי הולך על יצר הרס עצמי. אחרים יגידו שיש לי רוח נעורים. בכל זאת הייתי מעדיף יצר הרס עצמי,  זה נותן לי איזה מאפיין של כוכב רוק, מה שתמיד רציתי להיות ובסוף נאלצתי להתמודד עם המציאות ולהכיר בעובדה שזה לא יקרה. הוריי תמיד טענו  שיש לי קוף בראש שקופץ כל הזמן ומנהל אותי. אמרו שאני בכלל לא מוביל את עצמי, אני נגרר אחרי הקוף שבראש, ועד שאני לא אלמד לשלוט בו תמיד יהיה כאוס. גם הפעם הנחתי לרוח נעורים שלי/יצר הרס עצמי להוביל אותי לאנגליה לשבוע לפסטיבל רוק. כבר כמה שנים שיש לי רומן סוער עם הפסטיבל. לפני שלוש שנים פציעה קשה במלחמה שולחת אותי לתרדמת שממנה הקצתי באותו היום שהיו לי כרטיסי טיסה לאותו הפסטיבל בדיוק. אני זוכר את אותם הימים הראשונים של חזרה להכרה. כל מה שעניין אותי באותם ימים זה 1- האם הזין שלי עובד 2- הפסטיבל. מיותר לציין שהרופאים לא בדיוק הסכימו לשחרר אותי, מניאקים. שוכ...