מעשה בחודשיים חלק א

חזרתי. לקח לי קצת זמן, בעצם לקח לי מלא זמן, כמעט חודשיים עברו מאז הפוסט האחרון שלי והרבה קרה מאז. בפעם אחרונה שכתבתי לכם הייתי בברצלונה וחגגתי או בעצם עיכלתי את עובדה שהגעתי לגיל שלושים. לא נעים לי להודות בזה אבל אני זקן. משם המשכתי בלי שקל בכיס לאנגליה לשתי הרצאות בלונדון ובבורמות' ומיד המשכתי לפסטיבל Isle of Wight לראות את טום פטי, פרל ג'אם וברוס ספרינגסטין. היה אדיר. לא הפסיק לרדת גשם בימים הראשונים והפסטיבל היה בוץ עד הברכיים שגרם לנו לקלל כל רגע. בלילה הראשון של הפסטיבל היתה מכת גניבות מהאוהלים ולעבדכם הנאמן גנבו ת'סמרטפון וכסף, בדיוק מה שהייתי צריך. מהמשטרה מספרים שמדובר במכת הגניבות הגדולה ביותר שהם ידעו. אני נורא גאה שלקחתי חלק בזה. מה שהיה מביך ומבזה זה כמות השוטרים והמאבטחים שהיו במקום שעצרו כל ילד לבדיקת אלכוהול וסמים. וכשכוחות הסדר והבטחון היו עסוקים בלהציק לילדים שרק באו לעשות כיף הגנבים פקדו כמעט את כל מתחם האוהלים. כנראה ששוטרים מבצעים את עבודתם בכל העולם באופן זהה, או יותר נכון, לא מבצעים את עבודתם ורק מציקים לאזרחים שומרי חוק. אז הנה האצבע המשולשת שלי ללובשי המדים הכחולים.

בואו נדבר מוסיקה קצת ונתחיל עם טום פטי. קודם כל, אין דברים כאלה, חבורה של בני שישים פלוס בשיא הנונשלנטיות העיפו את הקהל והראו לכל הילדים איך עושים את זה. כל סולו גיטרה גרם לקהל לעמוד בעיניים פעורות בזמן שטום מטייל להנאתו על הבמה. כמה רוגע, כמה בטחון עצמי, כמה ניסיון, פשוט בית ספר לאומניות הבמה. למחרת, ביפי קליירו שהבליחו לרגע מהאולפן לכמה הופעות והשאירו טעם של עוד. כלכך כיף לראות להקה צומחת ומגיעה לרמה הגבוהה ביותר ולדעתי הם כבר שם. שיא הערב היה עם פרל ג'אם, שכרגיל עשו בבמה כשלהם והראו לכולם שהם עדיין הלהקה הגדולה ביותר של שנות ה90. אדי וודר, עם מבט אחוז דיבוק, ירה את הטקסטים ישר לכל אחד בקהל ומייק ומקרידי גרם לגיטרות לבכות כל הזמן. את הפסטביל סגר ברוס ספרינגסטין עם הופעה שנמשכה כמעט שלוש שעות בהם הוא לא הפסיק לרוץ ולא נח לרגע. אין ספק שהוא הבוס. באחד הרגעים הגדולים של ההופעה, הלהקה באה לרדת מבמה לפני ההדרן וברוס שלא רצה לעצור, צעק " לאן אתם הולכים?". מותשים, חזרו כולם לכלים, המשיכו לנגן, ואפילו הגבירו את הקצב. סימני הגיל נראים עליו רק כאשר הוא הולך ונראה בבירור שברכיו מתחילות לבגוד בו.

אמוץ אכן זה

הפסטיבל נגמר עם טעם מתוק בפה ומשם תפסנו רכבת ללונדון ופה הסיפור נעשה מעניין, יש שיגידו. כשהגענו ללונדון באנו להזמין מלון בהזמנה של הרגע האחרון, כמו שאנחנו עושים כל שנה ובאותו המלון, מעין ריטואל קבוע שלנו להתפנק אחרי הפסטיבל. אבל פה טעינו. הסתבר לנו שבאותו היום התחיל וימבלדון ואין שום חדר פנוי בלונדון. איזה כיף. מיואשים המשכנו לבר אוניל, גם אותו אנחנו פוקדים באופן קבוע כל שנה אחרי הפסטיבל. שיכורים מגינס ומסריחים מ5 ימים של פסטיבל בלי מקלחת, הלכנו לישון בתחנת רכבת. לא יכול להיות יותר רוקנ'רול מזה. למחרת אחרי הצהריים הצלחנו להתארגן על מקום לישון ולהתקלח בלונדון ומיד הלכנו להופעה של יוסלס איי די ולאגוואגן.  סימני העייפות ניכרו עליהם אחרי טור ארוך באירופה, אבל הם לא נתנו לזה לעצור אותם ונתנו הופעה משוגעת. ללא ספק יותם בן חורין וישי ברגר הם חיות במה לא נורמליות. לאגוואגן היו מאעפנים. תשע בבוקר למחרת כבר היינו על אוטובוס לבריסל בדרך לרוק ורכטר.

איזה חום שאלוהים יעזור לי. השתזפתי בבלגיה יותר ממה שהשתזפתי בקריביים. תסלחו לי שאני אומר את זה אבל רוק ורכטר פסטיבל מאעפן, קהל מאעפן, סאונד מאעפן ובסך הכל לא שווה להגיע אליו. מה שכן, אני רוצה להוריד את הכובע בפני און טור וטיקטים שהצליחו להביא מאנצ'תלפים ישראלים לפסטיבל. כל הכבוד להם. מדובר במשימה חשובה לגמריי, לחשוף את הקהל הישראלי להופעות הגדולות. אבל, בחייאת רבאק, למה לורכטר? גרבג' נתנו הופעה מפגרת שכולה דיגיטלית. לא היה מגבר אחד על הבמה ואפילו בוץ' ויג ניגן על תופים אלקטרונים, ובכל זאת זה בוץ' ויג והגי'נג'ית שהשם שלה לא באמת משנה. פרל ג'אם כרגיל סיפקו את הסחורה אך גם הם לא הצליחו להתגבר על הסאונד הנוראי של הפסטיבל. הילד החדש שהחליף את פרישיאנטה ברד הוט, סיפק את הסחורה וצ'אד סמית ופלי הם עדיין הרית'ם סקשיין הטוב ביותר. בין כל שיר הם פרצו בג'אם ואנטוני קידיס פשוט עמד בצד וחיכה. הוא לא מה שהוא היה פעם. אבל הילד בסדר גמור, בסדר גמור. דאוס, שהיו הלהקה של כל מי שגדל בצפון, היו משעממים ונשארתי עם טעם חמוץ בפה. דרופ קיפ מרפיס היו היחידים שהצליחו את הקהל המשעמם והרקוב של הפסטיבל שהיה מורכב ברובו מבלגים והולנדים. מתחם הפסטיבל היה קטנצ'יק וצפוף ואי אפשר היה לזוז לשום מקום בלי לבקש ממישהו לזוז. את המצלמה לא נתנו לי להכניס, לא הצלחתי להבין ת'היגיון מאוחרי זה, כך שאין לי אין תמונה משם. מטופשים. נקודת האור היחידה בורכטר הייתה המאהל שהיה מאורגן ונקי למהדרין. גם הצ'יפס היה אחלה. טובים בלטגן הבלגים האלה.    

בא לי צ'יפס עכשיו, אז אני אלך לחפש משהו לאוכל ובפוסט הבא אספר לכם על איך הגעתי מבריסל להמבורג דרך לוקסמבורג, ברלין, אוסלו, שטוקהולם וקופנהגן. יאללה זזתי, בינתיים תלמדו איך פותחים בירה.