הנה אנחנו ממשיכים. מי שלא קרא ת'פוסט הקודם שילחץ צ'יק צי'ק כאן ויקרא, אנחנו נחכה לכם פה רגע לפני שנמשיך. תמיד צריך לחכות לאנשים, אני שונא לחכות. קראתם? מצויין, זזנו.
 |
| בתמונה, שושנה ברוח. |
יצאנו מהפסטיבל בבלגיה והיה לנו יומיים להעביר לפני שאחי עולה על טיסה לקנדה, תום על טרמפ לשוויץ ואני ממשיך לברלין להופעה של פרל ג'אם. החלטנו לשכור רכב, אז עלינו על הרכבת לשדה מחוץ לבריסל, אמרנו שם בטח נסתדר. ואכן התסדרנו. בהתחלה חשבנו שניקח רכב רק ליומיים ונסתובב בבלגיה ולוקסמבורג. בינינו, כמה פעמים כבר יצא לכם סתם להסתובב בלוקסמבורג. ילדה מתוקה שחזרה אף היא זה עתה מהפסטיבל וכבר לבושה במדים של חברת ההשכרה הציעה לנו הצעה שהיה לי קשה לסרב לה, וכך מצאנו את עצמנו עם ג'יפון מטיילים בין שדות ברחבי בלגיה ולוקסמבורג. אפילו ביקרנו בבסטון. חובבי מלחמת העולם השנייה או סתם מעריצים של הסדרה "אחים לנשק" זוכרים את המקום כיער שבו הפלוגה של איזי שכבה בשוחות בשלג במשך חודשיים. היה מרגש. נראה לי שבמסע הבא שלי באירופה אני פשוט אעכוב אחרי התקדמות פלוגת איזי מנורמנדי והלאה. חוץ מזה, העיר לוקסמבורג מהממת. נהרות, מצוקים וגשרים. מעבר לכך, אם תשאלו אותי, יש שם את הגלידה הטובה ביותר. פשוט תכנסו לכיכר הגדולה במרכז העיר וכאשר אתם עומדים עם הפנים כלפי המקדונלדס, פשוט הסתובבו והנה לפניכם תהיה גלידה מפנקת בעלות של יורו לכדור. אם לא מצאתם, כנראה שהסתובבתם יותר מידי. את הלילה השני העברנו בין שדות על קצה יער עבות שכנראה עדיין מתחבאים בו יהודים מתקופת המלחמה. ניסינו סיסמאות שונות שלמדתי מסבא שלי, אבל אף אחד לא ענה. הכנו משהו לאוכל, עשינו קפה, פתחנו לפטופ וראינו "אהבה קולומביאנית". הרשו לי לצטט "הבדידות היא המחלה הקשה ביותר של האנושות, ואני אומר, בן אדם, זו לא סיבה מספיק טובה להתחתן". מצחקקים הלכנו לישון, וקמנו בחמש כדי להוריד את אחי ברכבת כדי שיגיע בזמן לטיסה שלו לקנדה. אני ותום פתחנו בנהיגה לכיוון גרמניה. אחרי ארבע שעות גם תום ירד מהאוטו והמשיך בטרמפים לציריך, ואני נתתי אוץ בדרכי לברלין.
12 שעות נהיגה מזדיינות. נראה כאילו כל הכבישים בגרמניה נמצאים בשיפוץ. מי שטייל קצת יודע שמקדונלדס היא חברו הטוב ביותר של תייר, אינטרנט חינם. ובכן, בגרמניה לא מאמינים באינטרנט חינם. כל הדרך לברלין חיפשתי אינטרנט כדי להודיע לחברים שלי שאני בדרך וכדי לקבוע איפה להיפגש. לא אינטרנט ולא נעליים. הגעתי לאולם, החלפתי בגדים, שתיתי בירה, אכלתי נקניקיה, התראיינתי לטלוויזיה, עישנתי כמה סיגריות ולא מצאתי אף אחד. קורה. נכנסתי לאולם בכדי לראות את פרל ג'אם בפעם השלישית בשבועיים. מעל שעתיים וחצי של שלמות. אתה לא צריך אף אחד כשיש לך את פרל ג'אם. בסוף ההופעה נכנסתי לאוטו ונסעתי בערך שעה מחוץ לברלין והלכתי לישון באוטו. 10 שעות שינה מתוקות עברו עלי באוטו. כשהתעוררתי, ראיתי זוג סובייטי צעיר מחפש טרמפ ומיד העלתי אותם. הם המשיכו איתי עד קופנהגן, כולל עצירה לקפה ואינטרנט בהמבורג. מסתבר ששניהם עיתונאים והם עושים סרט דוקומנטרי על טרמפים באירופה. באמת הזוג הכי חמוד שפגשתי ומכיוון שאני כזאת זונת תקשורת הרשתי להם לפתוח מצלמה באוטו ולשאול אותי שאלות. נראה לי יצא מעניין. בכל מקרה, המשכתי לנהוג עוד המון אחר כך, חציתי את דנמרק ושבדיה והגעתי לאוסלו. אייה נורגה.
הגעתי לחניה של תומאס, שפגשנו באחד הפסטיבלים ומאז נהיה חבר טוב, הדלת נפתחה וממנה יצא ויקינג עם בירות ביד ותמונת אולטרהסאונד של התינוק שלו שבדרך. פרננדו טורס הוא קורא לו. בירה אחת הוחלפה באחרת וכבר הצטרפנו לאנדריאס, עוד חבר מהפסטיבל, וכך נפתחו להם כ12 שעות שתייה רצוף. כמובן נתחי בשר נצלו על האש, בקבוקי ויסקי מצאו את מקומם לצד הבירות, ובקבוקי יין מצאו מנוחת עד. אני לא אשכר לכם, היה לי קשה למחרת, אז מיד פתחתי בירה בשביל להירגע. נורווגיה נורווגיה, ההיית או חלמתי חלום. תומאס ואנדריאס חברים מגיל 6 והם זוג מפגרים. היום בגיל 25 אנדריאס מנגן בס בלהקה ועובד כגנן בגן ילדים ותומאס מנגן תופים ועובד כנגר. שיכורים וטובי לבב נכנסנו לאולפן והקלטנו שיר, יצא מגניב אז החלטנו שצריך להמשיך וכך מצאתי את עצמי חלק מלהקת הארד קור/פאנק/היפהופ נורווגית Wrakkawruu. צחוקים. נשלחתי לדרכי עם בוחטה של שירים מוקלטים בלי מילים עם משימה לתמלל את כולם, באנגלית כמובן. משימה התקבלה בברכה.
נורווגיה היא המקום הכי יקר בעולם אז החלטתי לעוף משמה לפני שאני פושט רגל. יצאתי לבקר את המשפחה בשבדיה, שהודיעה לי בדרכי אליהם שלא לעצור לביקור אלא להמשיך הלאה. אז המשכתי לשטוקהולם. איך אני אוהב סירות ואוניות, כמה זה יפה ועוד במרכז העיר. החלטתי לחפש הופעה חיה או משהו לעשות ולא מצאתי כלום, אז הלכתי לחפש הוסטל, אולי שם ידעו. יבשים השבדים האלה כמו סלמון כבוש שהושאר על השולחן כמה ימים. לאחר התמקמות בהוסטל יצאתי חמוש בילדים הולנדים ובלגים לחפש משהו לשתות ומשהו להסתכל עליו. איזו משעממת שטוקהולם. למזלנו לאירים יש ייצוג בכל עיר ונכנסנו לבר אירי עם בחורצ'יק שמנגן גיטרה, הצטרפתי אליו בשירה והוא מצידו מצא תירוץ לנוח וביקש שאחליף אותו בזמן שהוא מפלרטט עם מישהו, כן מישהו, חמודים. היה בן זונה.
למחרת החלטתי שלא בא לי יותר לישון בהוסטל אז נכנסתי לאוטו ונהגתי לקופנגן במחשבה שאמצא ספה לישון עליה. ספה לא מצאתי אבל מסיבה כן. ישנתי באוטו ולמחרת הלכתי לקריסטיאניה. אני לא זוכר משם הרבה. בערב הוזמנתי להצטרף למסיבת רווקים, גם ממנה אני לא זוכר הרבה. גם את הלילה הזה הזה עשיתי באוטו. בהגיע צהריי יום המחרת נכנסתי לאוטו עם רוסיה ואיראני ועשינו את דרכנו להמבורג. כן כן, רוסיה ואיראני. גדול. לקופנהגן אני בטוח אחזור. לא יאמן הניגוד שיש שם בין הטמבלים שחושבים שהם טובים יותר מכולם כי הם ליברלים בשקל, וטמבלים שרק רוצים לשתות ולעשות כיף. הכי גבר שפגשתי שם סיפר לי שביקר בארץ ושרמאללה נורא יפה.
להמבורג הגעתי בידיעה שמחכה לי ספה לישון עליה דרך הקאוצ'סרפינג, אך לא דמיינתי לרגע לאן אני נכנס. גיטרות תלויות ומונחות בכל מקום, מגברים ורמקולים בכל מקום וכמובן המון כבלי מאריך ומפצלים, סממן ההיכר של מוסיקאי עובד. מפרטים וסיגריות נשלפו ומיד התחלנו לנגן, הבנו שקורה כאן משהו והחלטנו לצאת לשתות. חזרנו עם השמש והמשכנו לנגן. למחרת כבר כתבנו שיר והופענו איתו בערב. מה שהיה בתכנון זה 4-5 שירים וזהו, אך הקהל לא נתן לנו ללכת ובסוף ניגנו כמעט שעתיים. ספוג זיעה ירדתי מהבמה לחיבוקים מהקהל. בשונה מבישראל, המוסיקאים תומכים אחד בשני ומיד הזמינו אותי לעוד הופעות ועודדו לפנות לאנשי הקשר שלהם בכל מיני חברות בהמבורג וגרמניה. אתם קוראים את זה מוסיקאים בארץ? מוסקיאים העבירו רשימות קשר מרצון ובשמחה. בכל מקרה, כבר הופעתי 3 פעמים מאז הגעתי לכאן לפני פחות משבוע והיום בערב יש לי עוד הופעה עם אלכס, הבחור שאני ישן אצלו, ועוד היד נטוייה. יש לי הרגשה שזו הפעם הראשונה בחיים שלי שמתייחסים אלי כמוסיקאי רציני. מביך שהייתי צריך להגיע עד גרמניה בשביל זה.
אז יאללה, אני זז לנגן. נתראה. בינתיים תראו מה קורה כשנותנים לי לישון על ספה.