הקורא מוזהר בזאת שהטקסט הבא נכתב בעפעפיים מרוטים, כתפיים שמוטות, עיניים נפוחות, פנים מעוכות, לשון רדומה, כוס תה ענקית ביד וחיוך ענק על הפנים. בשש וחצי בבוקר הצלחתי סוף להיטרק על המיטה אחרי עוד לילה מטורף בהמבורג שהתחיל עם ביפי קליירו שגרמו לי להזיע כל טיפת נוזל שהייתה לי בגוף. יש מעט מאוד להקות שמרגשות אותי כמו ביפי ויש מעט מאוד קהלים שמצליחים להלהיב אותי ולהפתיע אותי, ואתמול היה מושלם.
בואו ניקח כמה ימים אחורה ותמצאו אותי מגיע לבר עם יולה שפגשתי ביולי אחרי ההופעה הראשונה שלי בהמבורג והיא החליטה שהיא המנהלת שלי ומי אני שאתווכח. הייתי אמור לעשות הופעת פריצה אקוסטית על הבר, משהו מקובל כאן בהמבורג. אף אחד לא אמר לנו מתי להגיע אז כמובן שהגענו מאוחר מידי וביקשו ממני לחזור בשבוע הבא. בחיוך מובך זהיתי חבר ישן וטוב מונח על אחד ממדפי הבר ומיד הזמנתי כוס וידעתי שמשהו הולך לקרות הלילה, ככה זה עם באקרדי 8. מובשמים קלות המשכנו לבר בצד השני של הכביש, אני עדיין עם הגיטרה ביד. התיישבנו על הבר, הזמנו בירה ויולה התעקשה שאני אופיע והתחילה לדבר עם הצוות והלקוחות בניסיון לשכנע אותי לנגן. נורא קל לשכנע אותי. שיכור ומתנדנד במגפי בוקרים נעמדתי על הבר והתחלתי לנגן בעודי שואב כל פיסת ריכוז במאבק לא ליפול. היה קשה. פתאום התחילו אנשים להיעמד מול החלון ומול הכניסה, מנסים להבין מי זה המפגר הזה שמנגן על הבר ומתי הוא יפול כבר. 4 שירים מאוחר יותר עשיתי את דרכי מטה, רגל אחר רגל, כיסא אחר כיסא, כף אחר כף. עם חיוך ילדותי הודתי לכולם, הכנסתי את הגיטרה חזרה לקייס ושלחתי יד לבירה. מסתבר שהדיג'יי הוא סולן של להקה גדולה בגרמניה והוא החליט שאני מפגר מספיק בשביל לפתוח את ההופעה שלהם בעוד יומיים בעיר קיל, שעה וחצי מהמבורג. פאק יהא אמרתי, סיימתי את הבירה והלכתי לאכול משהו. אמרתי לכם, בקארדי 8. יומיים אחר כך, אחרי שעות שחפרתי עליהם ביו טיוב והבנתי לאיזה בור הכנסתי את עצמי, כבר הייתי אצלם באולפן ועשינו דרכנו לקיל. בלשון המעטה, רעדו לי הביצים. החלטתי ללכת על הגיבסון ולשים המון פאז ודיסטורשיין, שלפחות יהיה רוקנרול. כבר בשיר הראשון הלך לי החשמל בגיטרה ונתקעתי עם ווליום מטורף, במקום להילחץ החלטתי לנגן רועש יותר, כוסומו העולם. כתוצאה מכך הם הזמינו אותי את הופעות הבאות שלהם בהמבורג וברמן, הפעם עם להקה מלאה. אחרי הההופעה ואחרי המון המון המון בירה חזרנו חזרה להמבורג והלכנו לבר עד 7 בבוקר. שיכורים ומאושרים, שרנו עם כל שיר הדיג'יי שם וניגנו אייר גיטאר. אני לא מקנא בכם אם יהיה לכם את כאב הראש שהיה לי למחרת.
במהלך השבוע גיליתי שהסיפור על הטמבל הזה שניגן על הבר ויומיים אחרכך חימם את "דר פאל בוסה" בקיל התחיל להתפשט בעיר ומצאתי את עצמי הילד החדש בעיר. רוקנ'רול.
ביום שלישי החלטתי לקפוץ להגיד שלום לביורן, הסולן של הלהקה, ומקסימום לעשות איתו בירה אחת, אחת.
כמה טעיתי.
כמה דקות אחרי שנכנסתי הוא כבר שאל אם אני מסכים לקחת שליטה על עמדת הדיג'יי כי הוא היה צריך להיכנס לבר. רוקנ'רול. שוב החלטתי לתת ווליום וגיטרות. צ'ייסרים לא הפסיקו להגיע, בירות לא הפסיקו ליפול ובשעה 3 כבר לא יכולתי לעמוד יציב על הרגליים. ביורן העלה אותי על מונית וקמתי ליום זוועה, שוב עם חיוך ממזרי על הפנים. פתחתי ת'מחשב ושמתי קליפים של ביפי ביו טיוב. פתאום, קופץ לי על המסך שורה שביפי מופיעים בעוד יומיים בהמבורג. "לא הגיוני" אמרתי לעצמי, "החיים שלי לא יכולים להיות כלכך טובים". אני אמור להיות ממורמר ועצבני, מאושר ומחייך מעולם לא ישב עליי טוב ובכל זאת אני יכול להתרגל לזה. כמובן שכל הכרטיסים נמכרו ואי אפשר היה להשיג כרטיס בשום מקום, הרמתי כל כך הרבה טלפונים בניסיון למשוך חוטים ולהשיג כרטיס, אבל כלום, נאדה, גורנישט. אמרתי כוסומו, אני אהיה בהופעה הזאת, לא מעניין אותי מה. שום דבר לא יכול לעצור את הרוקנ'רול. שעתיים לפני ההופעה הגעתי לאולם וראיתי גבר עומד לבד, מיד זהיתי ת'מבט וניגשתי לברר עם יש לו כרטיס נוסף. פאק יהא.
איזו הופעה מפגרת, מחשמלת, מפוצצת, וואו, אין לי מילים.
אם זה ימשיך ככה, אני לא אדע מה לעשות עם עצמי. כנראה שאני אשאר עם הרוקנ'רול.