Haran W. Yaffe

After being on the road for several years and visiting many different countries, I've learned that the one thing that interesting people, fellow travelers, adventure seekers, life livers and memorable men and women have in common, is their love and respect for the little cup of dark bitter soup, aka Coffee. On the other hand, those who are not particular about their coffee intake, or even worse, don't like hot drinks, are horrible, boring, energy consuming, and utterly a waste of human resources. Keep away from those, as they would shit all over your sunshine while omitting generic mediocracy. You might guess from the tone of things that I am a coffee man myself and I bare no patience for peasants. You might also ask, what brought this outrage that I am mildly expressing here? And that would be a proper question, it would show your interest in my sad yet happy life, and I appreciate that. Now, before I send you to have a life of your own, I am going to give you a few notes a...

Ok, so where were we? I believe that the last time I bothered you with my nonsense was about a year ago. I was freezing my ass off in Hamburg, Germany at the time, experimenting with living accommodations. I spent about A year in Hamburg, having a fucking great time, with fucking great people, burping fucking great German hot dogs and cheap beer. Now this is the story all about how my life got flipped, turned upside down. And I'd like to take a minute just sit right there I'll tell you how I became the prince of a town close to Bel-air. This story begins about 5 years ago, on a rare sunny day in Manhattan. Some friends of mine were having a picnic in the park and invited me to join, as a form of cheap entertainment. "Bring your guitar" they said. Being the attention whore that I am, I easily complied. So there we were, sitting in the park, my buddy and I were trying to find a song to play together to amuse the masses. Indeed a daunting task for any musician w...

הקורא מוזהר בזאת שהטקסט הבא נכתב בעפעפיים מרוטים, כתפיים שמוטות, עיניים נפוחות, פנים מעוכות, לשון רדומה, כוס תה ענקית ביד וחיוך ענק על הפנים. בשש וחצי בבוקר הצלחתי סוף להיטרק על המיטה אחרי עוד לילה מטורף בהמבורג שהתחיל עם ביפי קליירו שגרמו לי להזיע כל טיפת נוזל שהייתה לי בגוף. יש מעט מאוד להקות שמרגשות אותי כמו ביפי ויש מעט מאוד קהלים שמצליחים להלהיב אותי ולהפתיע אותי, ואתמול היה מושלם. בואו ניקח כמה ימים אחורה ותמצאו אותי מגיע לבר עם יולה שפגשתי ביולי אחרי ההופעה הראשונה שלי בהמבורג והיא החליטה שהיא המנהלת שלי ומי אני שאתווכח. הייתי אמור לעשות הופעת פריצה אקוסטית על הבר, משהו מקובל כאן בהמבורג. אף אחד לא אמר לנו מתי להגיע אז כמובן שהגענו מאוחר מידי וביקשו ממני לחזור בשבוע הבא. בחיוך מובך זהיתי חבר ישן וטוב מונח על אחד ממדפי הבר ומיד הזמנתי כוס וידעתי שמשהו הולך לקרות הלילה, ככה זה עם באקרדי 8. מובשמים קלות המשכנו לבר בצד השני של הכביש, אני עדיין עם הגיטרה ביד. התיישבנו על הבר, הזמנו בירה ויולה התעקשה שאני אופיע והתחילה לדבר עם הצוות והלקוחות בניסיון לשכנע אותי לנגן. נורא ...

נתקלתי פתאום בטקסט שכתבתי לבלייזר לפני 3 שנים אבל אף פעם לא פורסם. הנה הוא לפניכם בכל אורכו, תהנו. לא נגעתי. שלט בניב לועזי אם יכולתי לשים אצבע על מה שגורם לי לעשות את כל השטויות שאני עושה, הייתי הולך על יצר הרס עצמי. אחרים יגידו שיש לי רוח נעורים. בכל זאת הייתי מעדיף יצר הרס עצמי,  זה נותן לי איזה מאפיין של כוכב רוק, מה שתמיד רציתי להיות ובסוף נאלצתי להתמודד עם המציאות ולהכיר בעובדה שזה לא יקרה. הוריי תמיד טענו  שיש לי קוף בראש שקופץ כל הזמן ומנהל אותי. אמרו שאני בכלל לא מוביל את עצמי, אני נגרר אחרי הקוף שבראש, ועד שאני לא אלמד לשלוט בו תמיד יהיה כאוס. גם הפעם הנחתי לרוח נעורים שלי/יצר הרס עצמי להוביל אותי לאנגליה לשבוע לפסטיבל רוק. כבר כמה שנים שיש לי רומן סוער עם הפסטיבל. לפני שלוש שנים פציעה קשה במלחמה שולחת אותי לתרדמת שממנה הקצתי באותו היום שהיו לי כרטיסי טיסה לאותו הפסטיבל בדיוק. אני זוכר את אותם הימים הראשונים של חזרה להכרה. כל מה שעניין אותי באותם ימים זה 1- האם הזין שלי עובד 2- הפסטיבל. מיותר לציין שהרופאים לא בדיוק הסכימו לשחרר אותי, מניאקים. שוכ...

הבקבוק יושב על השולחן, חציו ריק אך אני מתרכז בחציו המלא. תוכנו, יין לבן. לצידו מונחת כוס זכוכית בעלת מאפיינים זהים. מאפרה גדושה בבדלים מחייכת בבוז בעוד מצטרף אליה בדל נוסף, נמעך אל תוך שכנותיו לשעבר. מגש פיצה מונח על השולחן, חלקו בכף ידי ודמעות מציפות את עיניי. בסך הכל רציתי להעביר כמה ימים במינימום הוצאות אז התיישבתי לראות סדרות באינטרנט. מה רע? החלטתי להתאחד עם אהובה ישנה, סדרת המופת של טום הנקס וסטיבן שפילברג, אחים לנשק. למי שלא מכיר, תתביישו. גשם לא מפסיק לרדת בחוץ ובין פרק לפרק אני עונה לאימיילים והודעות בניסיון כמעט נואש לסגור הופעות באירופה, להתחבב על גופי התקשורת בארץ, למצוא דירה, לסגור הרצאות באנגליה ולהמציא מסמכים לכל מיני שטויות בירוקרטיות. שיטת העבודה הזאת כל כך מטופשת, פשוט בזבוז זמן. בואו כולם נפתח יומן ונסגור את כל התאריכים המתאימים והפרטים המוסכמים. לגביי הבעיתיים, אני אחזור אליכם. הכל יכול להיות כלכך פשוט, נוח ואישי. בחזרה ל1944, ה101 מתקדמים לאט לאט מגבעות נורמנדי להולנד, בלגיה, צרפת וגרמניה, ואני איתם אוכל סרטים משלי. בכניסה לגרמניה הם מוצאים מחנה ריכוז. ...

הנה אנחנו ממשיכים. מי שלא קרא ת'פוסט הקודם שילחץ צ'יק צי'ק כאן ויקרא, אנחנו נחכה לכם פה רגע לפני שנמשיך. תמיד צריך לחכות לאנשים, אני שונא לחכות. קראתם? מצויין, זזנו. בתמונה, שושנה ברוח. יצאנו מהפסטיבל בבלגיה והיה לנו יומיים להעביר לפני שאחי עולה על טיסה לקנדה, תום על טרמפ לשוויץ ואני ממשיך לברלין להופעה של פרל ג'אם. החלטנו לשכור רכב, אז עלינו על הרכבת לשדה מחוץ לבריסל, אמרנו שם בטח נסתדר. ואכן התסדרנו. בהתחלה חשבנו שניקח רכב רק ליומיים ונסתובב בבלגיה ולוקסמבורג. בינינו, כמה פעמים כבר יצא לכם סתם להסתובב בלוקסמבורג. ילדה מתוקה שחזרה אף היא זה עתה מהפסטיבל וכבר לבושה במדים של חברת ההשכרה הציעה לנו הצעה שהיה לי קשה לסרב לה, וכך מצאנו את עצמנו עם ג'יפון מטיילים בין שדות ברחבי בלגיה ולוקסמבורג. אפילו ביקרנו בבסטון. חובבי מלחמת העולם השנייה או סתם מעריצים של הסדרה "אחים לנשק" זוכרים את המקום כיער שבו הפלוגה של איזי שכבה בשוחות בשלג במשך חודשיים. היה מרגש. נראה לי שבמסע הבא שלי באירופה אני פשוט אעכוב אחרי התקדמות פלוגת איזי מנורמנדי והלאה. חוץ מזה, ה...